בנק לאומי למשכנתאות בערבון מוגבל נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

פסק דין

בפני תביעה לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויים לתובע בסך של 135,142 ₪, בטענה להפרת התחייבות הנתבעת לרישום משכנתא על זכויות בדירה, התחייבות שניתנה ביום 29.7.91.

במוקד פסק הדין עתירתה המקדמית של הנתבעת לדחיית התביעה על הסף בטענת התיישנות, טענה כנגדה מבקש התובע להתבסס על "כלל הגילוי המאוחר" וטוען שהעובדות נתגלו לו רק ב- 2005.

העובדות הרלוונטיות

במסגרת תיק זה מתבררת תביעה לתשלום סך של 135,142 ₪ אשר הגיש התובע כנגד הנתבעת, בטענה שהנתבעת אפשרה העברת זכויות בנכס למרות התחייבותה לרישום משכנתא לזכות התובע.

בתמצית, להלן העובדות הנטענות בכתב התביעה:

בשנת 1989 רכשה גב' ארנה רביץ (להלן: "הלווה") דירה ברח' סמטת קטורה 14 בבאר שבע (להלן: "הדירה"). למימון רכישת הדירה נטלה הלווה מהתובע הלוואה בסך כולל של 39,600 ₪, אשר למעשה הורכבה משתי הלוואות שונות: הלוואה בסך 11,000 ₪ מכספי אוצר המדינה (להלן: "הלוואת האוצר"); והלוואה בסך של 28,600 ₪ מכספי התובע (להלן: "הלוואת התובע").

הזכויות בדירה היו רשומות אצל הנתבעת, כחברה משכנת. בעקבות פניית התובע, העבירה הנתבעת לתובע ביום 29.7.91 התחייבות לרישום משכנתא על זכויות הלווה בדירה (להלן: "ההתחייבות"). במסגרת ההתחייבות אף התחייבה הנתבעת שלא לאפשר העברת זכויות הלווה בדירה בלא הסכמת התובעת מראש ובכתב.

בסמוך לאחר מכן, עוד בשנת 1991, פרעה הלווה את הלוואת התובע ולפיכך העביר התובע ללווה אישור על כך ובו גם הסכמתו לשחרור הנתבעת מהתחייבותה כלפיו בכל הנוגע להלוואת התובע (להלן: "מכתב השחרור").

לאחר התברר שהלווה איננה פורעת את הלוואת האוצר, בקש התובע לנקוט בהליכים נגד הלווה. או אז התברר לתובע שכלל לא נרשם משכון על זכויות הלווה ולפיכך פעל התובעת לרישום משכון בשנת 2003 ומייד לאחר מכן פנה ללשכת ההוצל"פ בבקשה למימושו.

בדיונים שהתקיימו בעקבות בקשת מימוש המשכון, התברר שבינתיים מכרה הלווה את זכויותיה בדירה לצד ג'. נציג הנתבעת הודה בכך בדיון מיום 29.9.05. כך גם התברר שהנתבעת ראתה במכתב השחרור כאישור המשחרר אותה כליל מהתחייבותה כלפי התובע ובהתעלם מכך שמכתב השחרור כלל לא התייחס להלוואת האוצר.

הבנק לא יכול היה להיפרע מהלווה עצמה שעוד הרבה לפני כן נקלעה להליכי פשיטת רגל ואף קבלה הפטר עוד בשנת 2000. יתרת חובה של הלווה עמד ביום 22.3.12 על 135,142 ₪ וסכום זה נושא ריבית פיגורים.

על רקע עובדתי זה, טוען התובע כי הנתבעת התרשלה והפרה התחייבותה כלפי התובע כאשר אפשרה את העברת זכויות הלווה בדירה לצד ג'. עקב מחדלי הנתבעת לא יכול התובע להיפרע על החוב בגין הלוואת האוצר שלכן יש לחייב את הנתבעת בנזקיו.

בכתב ההגנה, בין היתר, טוענת הנתבעת שיש לדחות את הטענות המייחסות לה רשלנות. לפי הנטען על ידי הנתבעת, נוכח הליכי פשיטת הרגל נגד הלווה, רישום המשכון בשנת 2003 וההליכים למימוש, ברור שהתובע היה מודע לעובדות עליהן מתבססת התביעה ולא הייתה לה כל סיבה לבחון בציציות מכתב השחרור כדי לבחון שמא נותר חלק מההלוואה שלא סולק. בכתב התשובה כופר התובע בטענות אלו ושב על הטענה לפיה החל מרוץ ההתיישנות רק ביום 29.9.05 ולחילופין ב- 25.4.05.

תמצית טענות הצדדים בטענת ההתיישנות

בכתב ההגנה העלתה הנתבעת, כטענה מקדמית, טענה שיש לדחות את התביעה על הסף בטענת התיישנות.

לגרסת הנתבעת, התובע ידע על הליכי פשיטת הרגל של הלווה, התובע עצמו פעל למימוש המשכון ב- 2003 וחזקה שידע את כל העובדות נשוא כתב התביעה לפני אפריל 2005. מאחר וכתב התביעה הוגש ביום 25.3.12 הרי שעילת התביעה התיישנה.

בתגובתו לבקשה, טוען התובע שהעובדות התבררו לו לראשונה רק ביום 28.9.05, במהלך הדיון בפני ראש ההוצל"פ, שלכן רק ממועד זה החל מרוץ ההתיישנות וממילא שהתביעה הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. התובע מפנה להוראה בחוק שלפיה במצב בו לא ידע התובע את העובדות המהוות את עילת התובענה יחל מרוץ ההתיישנות רק במועד בו נודעו לו העובדות, ולפיכך מבקש לדחות את הבקשה.

דיון

כעולה מעיון בכתב התביעה, במסגרת תביעה זו טוענת התובעת לרשלנות הנתבעת והפרת התחייבותה של הנתבעת להימנע מלאפשר העברת זכויות הלווה בדירה, התחייבות שמקורה ההתחייבות מיולי 1991. הפרת התחייבות זו נעשתה, לפי הנטען, ככל הנראה על יסוד הבנה מוטעית של מכתב השחרור מ- 1991. בירור טענות התובע איפוא, יחייב בחינת האירועים שאירעו לפני למעלה משני עשורים. הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בדין לתביעה שאיננה במקרקעין.